חמישה מספרים סימני סיפור שכמו יונת בית, חזרת למקום מוצאך.
אתה אוכל שוב ארוחות קבועות
ארוחה חמה אמיתית וראויה המוגשת לך כל לילה היא מותרות שנשכח מזמן באוניברסיטה. חלפו הימים של אכילת מרקחות אקראיות ב-23:00 (חמישה סבבים של טוסט, חצי צנצנת תירס מתוק וסחרור הוא, למעשה, תחליף לארוחה), בבית יש לך אוכל אמיתי בזמן ארוחת ערב רגילה שוב. מְשׁוּנֶה.
בעוד שהגוף שלך בהחלט מודה לך על שסיפקת לו את החומרים המזינים שהוא משתוקק לו בשמונה השבועות האחרונים (צועק לבישול הביתי של אמא), אתה קצת מתגעגעים לספונטניות של דיאטת האוניברסיטאות שלך, להתרגשות שלא לדעת מתי ומאיפה הארוחה הבאה שלך מגיעה, לתחושת הפחד המרגשת שאתה מקבל כשאתה אוכל עוף 'מבושל' בגוון המפוקפק שלך...
וואו זה משהו….ירוק???!!!
אתה מכבס את הבגדים שלך…
... כאילו, לפני שהם מסריחים. אם אתה משהו כמוני, באוני הבגדים שלך מכבסים מאוד - נגיד - באופן בלעדי . כמו בעניין, עד שהם סוף סוף רואים את מכונת הכביסה הם ספגו זיעה בשווי חמישה ימים, מכוסים בשאריות של לפחות ארבע ארוחות (היי, טוב לנשנושים) ועכשיו מושכים אליהם רימות בר.
בבית, זה סיפור חדש. הודות לחידוש שירותי הכביסה של אמא, הבגדים נכבסים כעת לאחר לבישה אחת ואפילו מגוהצים (!!!) מדי פעם. בניגוד לשחרור ריח שמזכיר מעט גופה נרקבת, בבית אתה מריח של יסמין ולבנדר על הר. מוּתָרוּת.
גיבורים אמיתיים לא לובשים שכמיות, הם לובשים אימוניות ועושים לך כביסה
אתה לא חולה
באוניברסיטה כולם פשוט חולים. כמו כל הזמן. וברגע שאתה חולה זה נראה זה, אתה אף פעם לא משתפר, אתה פשוט לומד לקבל את האיכות הנמוכה החדשה הזו של בריאות. למעשה, עד ששבוע 8 מתגלגל, שיעול פורץ הפך לאחת מתכונות האופי המובהקות ביותר שלך.
בחזרה הביתה, לעומת זאת, לגוף שלך יש למעשה הזדמנות לרפא את עצמו ולהתפרע. בריאות. להיות בכושר בריאות זו זכות ששכחת ממנה מזמן, ולמרות שזה מרגיש טוב (כמו, ממש טוב), אתה קצת מתגעגע לאחווה של מוות לאט משפעת טריים לצד כל החברים שלך... שום דבר בבית לא נותן לך את אותה תחושה של סולידריות טהורה ורוח צוות.
אתה יוצא רק בסוף השבוע
תשכחו להיפרד מהחברים ומהעצמאות שלכם, להיפרד מלילות בימי חול זה הדבר שהכי כואב בלעזוב את האוניברסיטאות. בחזרה הביתה (בעיירה שלי לפחות) אנשים יוצאים רק בשישי ושבת בערב.
זה אומר שלא יהיו עוד סינדי רביעי שיעזרו לכם לעבור את הבלוז של אמצע השבוע הזה, לא עוד סאנדיי לייף לסיום סוף השבוע בסטייל (בסגנון אני מתכוון להימחץ מעט על רחבת הריקודים בזמן ריקוד לצלילי מוזיקת פופ גרועה משנות ה-90. ברור). עכשיו אתה צריך לחכות כל השבוע כדי ללכת לחגוג. זה ממש עניין של סיוטים.
ההתרגשות טרום-שש אמיתית - חיכינו לזה שבוע שלם
אתה צריך לשטוף את הסירים שלך
ב-uni, השטיפה נעשית כאוות נפשכם. ממהרים יותר מדי כדי לשטוף את סירי ארוחת הבוקר שלך בבוקר? מגניב לגמרי. מלאים מדי בפסטה מכדי לשטוף את הקערה שלך אחרי התה? אל תזיע את זה. רוצה להשאיר את המחבת שלך 'להשרות' במשך כמה שעות (בסדר, ימים) בכיור לאחר הבישול בה? לך על זה.
בחזרה הביתה, הכל משתנה. מיד לאחר האכילה, יש לשטוף, לייבש ולהניח כל צלחת וכלי פריסה תוך חמש דקות, או שההורים שלך ממש ייכנסו להתמוטטות.
וחלפו הימים שבהם ספל בן 15 יום בחדר השינה שלך שמורכב עליו בשאריות קפה הוא נוהג מקובל לחלוטין, עכשיו התנהגות כזו נתקלת במבטים לא מסכימים וב'אין לך כבוד לבית הזה' כועס. אתה מגעיל'. זמנים קשים.
מחייך דרך הכאב הנורא
בעצם, אתה יודע שאתה בבית כשהחיים שלך שוב דומים לחיים של אדם רגיל. ולמרות שזה מקסים להתעדכן בחברים ובני משפחה בחג המולד, לפני שאתה יודע את זה אתה תהיה נואש לחזור לתת-תזונה שלך, המסריח, התשוש, הלא היגייני...
... להתגלגל לתקופת התענית.
