במהלך החודשים הקרובים, העבודה הקשה תתחיל לקראת המבחנים.
קיימברידג', אבל גם כל אותם תלמידים ברמת א' שצריכים לעמוד בציונים שלהם. למיעוט קטן יהיו הצעות מאוקסברידג'.
אלה הם כבר אותם מעטים שעברו את תהליך הגשת הבקשה הקפדני, והם הבודדים הנבחרים, שבקרוב יצטמצמו על ידי גבולות ציונים צרים לנבחרים אפילו פחות.
עבודה קשה, נחישות, מיומנות, אינטליגנציה טבעית נחשבים כולם כתנאים מוקדמים כדי להגיע לקיימברידג' ולהתחכך עם הקרם דה לה קרם של האומה ושל ציבור הסטודנטים הרחב יותר בעולם. תחושת ההישג נהדרת.
אנחנו אוהבים לחשוב שקיימברידג' היא סוג של עניין גדול
ובכל זאת יש תקופות באוניברסיטה הנהדרת הזו, שבהן לכולנו (טוב אולי לא לכולנו אבל לרוב) יש משברי אמון. אפילו לא שנה אני בקושי יכול לספור את הפעמים שבהן אני מסתכל מעבר לשולחן הספרייה על הנחישות הגולמית של האדם שיושב מולו וחושב, אני לא יכול לעשות את זה.
הגשתי חיבורים, מרוצה ממה שעשיתי כדי שיגידו לי שפספסתי את עיקר החיבור. בהנחיה אחרת שהיתה לי, המנחה שלי בילה את המחצית הראשונה של ההנחיה בהזמנת את שותפי להנחיה לרשום את הדברים שעשיתי לא נכון בחיבור שלי. שלה היה, כפי שהוא אמר, פשוט יותר טוב משלי. ניסיתי את צוות האתגר של אוניברסיטת המכללה שלי, וזה בקושי היה חיזוק לביטחון עצמי.
בזמנים כאלה מתעורר הספק. למה אני כאן בקיימברידג'? אני לא מספיק אינטליגנטי כדי להיות כאן. אני לא מסוגל לקבל את אותם ציונים. למה בכלל נתנו לי להיכנס? הייתי צריך ללכת לבריסטול/אדינבורג/דורהם/בחירת גיבוי צפויה.
כשסמכתי לאנשים שאני מרגיש ככה, חוזרת התגובה שכמובן מגיע לי להיות כאן. התחריתי מול כל האנשים האחרים שרצו חללים בסיר הלחץ המדהים הזה של אוניברסיטה וזכיתי.
שמע את זה מספיק פעמים וקל להאמין. מגיע לך להיות כאן
כולנו נושאים את זה, ללא קשר להבדלים בין כולם, יש תחושה של להיות חלק מקהילה של אנשים שהם רק קצת יותר טובים מכולם. אוקסברידג' הולידה ראשי ממשלה וחתני פרס נובל, ואנחנו נבחרנו להיות כאן. אנחנו יכולים ללבוש אותו כגלימה של הגנה לאותם זמנים שבהם אנחנו מרגישים לא מספיקים. אנחנו מפנימים את זה.
אין בושה להיות גאה להיות כאן. זו אוניברסיטה מובילה וקשה להיכנס אליה. זה בסדר שיש לך תחושת נאמנות ויריבות בצחוק עם אוניברסיטאות אחרות. זה טבעי ומתרחש בכל אוניברסיטה.
הבעיה היא כשאנחנו מתחילים להתעמק יותר מדי במיתוס שאנחנו, כסטודנטים בקיימברידג' רָאוּי של מקום כאן. כאשר הרגשות שלנו נמתחים מעבר לגאווה והם מתרחבים לתחושת עליונות אינהרנטית. אנחנו כאן כי אנחנו טובים יותר מרוב האנשים האחרים. זה לא משנה איך אנחנו מסתדרים ביחס לאנשים אחרים כאן, פשוט כי אנחנו כאן.
יש לי חברים מבית הספר שהם באוניברסיטאות טובות מאוד, עושים קורסים שהם נהנים מהם. אבל לפעמים, אני מרגיש את עצמי מרגיש זוהר של עליונות כלשהי. אני בקיימברידג', המוסד המפורסם ברמה עולמית, ואני מרגיש באותם רגעים שמגיע לי להיות איפה שאני נמצא כי אני מסוגל יותר מהם. אני לרגע, אפילו רק פנימית, מגחכת ולא נעימה.
באותם רגעים אני שונא את עצמי, לא בגלל היוהרה שלי אלא בגלל חוסר היושר שלי.
הגשתי בקשה פעמיים לקיימברידג', ובשנה הראשונה נדחתה בלי שאוגדו. יכולתי, אם כל כך רציתי לסובב נרטיב של חלום אמריקאי על עצמי. ילד נכשל, ילד מרים את עצמו, מבלה שנה בעבודה קשה, וכל העבודה הקשה הזו משתלמת והחלום שלו מתגשם, והוא ראוי יותר בגלל המכשולים האלה.
קבלה יכולה לגרום לך להרגיש מאוד מיוחד
זה פשוט לא יהיה נכון. לא הייתי מוכן יותר טוב, ולא הרבה יותר טוב ממועמד בשנה השנייה. בבקשה שבה התקבלתי לקיימברידג', נדחתתי מכמה אוניברסיטאות שאני מסתכל עליהן עכשיו מהכן שלי בקיימברידג'. שנה אחת זה פשוט לא עבד בראיון בשבילי, ובשנה הבאה זה עבד. אם הכשרון היחסי שלי עשה את ההבדל אז לא יכולתי לראות את זה. היה לי מזל פעם אחת, ופעם אחת היה לי מזל.
אם זה דבר כל כך לא מדויק, אז אני לא יכול להגיד שמגיע לי להיות בקיימברידג'. שוב, לאף אחד לא מגיע להיות כאן. יכולתי להתקבל בשנה הראשונה ולהיות טוב בדיוק כמו מי שעקרתי, ובאופן דומה, אני לא אגש לעצמי שמבין אלו שהגישו מועמדות אין הרבה שהשנה לא היו טובים ממני אם לא טובים ממני. .
אין סטודנט באוניברסיטה הזו, שאם הדברים היו מתנהלים אחרת, או אם הם לא היו לוחצים כל כך טוב בראיון, או אם הייתה להם מחשבה אחרת בבחינות שלהם, יכול היה לומר, אני בהחלט עדיין כאן.
יש כמובן הכשרון בתהליך הקבלה אבל הכשרון הוא לפעמים סובייקטיבי ולמקרה יש יותר מחלק קטן בכך שכל אחד מאיתנו הסטודנטים נמצא כאן. יש אנשים שיש להם חוסר יכולת להבין שאף אחד לא נכנס לכאן בלי קצת עזרה מהגורל.
מבין הסטודנטים בעיצומו של תהליך הגשת הבקשה, ישנם סטודנטים פוטנציאליים רבים בעלי יכולת, שישגשגו ויתרום רבות לקהילת האוניברסיטה הזו. חלקם אולי 'טובים' מאחרים, אבל מי שייכנס לא יהיה שיקוף טהור של זה. אותם אנשים שבקשותיהם נדחו, טוב יעשו אם יזכרו זאת, אבל כך גם אלה שהתקבלו.
אני לא רוצה לגרום לאנשים להרגיש לא מתאימים באמירה שלאנשים לא מגיע להיות כאן. אבל עובדה היא שאם נכיר בתפקיד המזל, ושאף אחד לא באמת ראוי לו, אז זה מוריד את הלחץ לעמוד בהיותנו חבר באוניברסיטה הנעלה כביכול הזו.
טוב להיות גאה באוניברסיטה שלך
זה בסדר, בצורה הומוריסטית, לנו להיות סנובים מדי פעם. זה בסדר להתגאות בהישגים שלנו שהובילו לקבלה, ולהתגאות בעובדה שבחרנו.
ובכל זאת אנחנו יכולים להיסחף עם הרעיון להיות המעטים הראויים. זה בא לידי ביטוי באליטיזם מסופק מעצמו המסתווה את האמת הפשוטה. קיימברידג' היא אוניברסיטה נהדרת, אבל לאף אחד בהכרח מגיע מקום, והכניסה לא בהכרח נותנת לך את הזכות להרגיש עליונות.
ואף אחד לא צריך להרגיש שלא מגיע לו להיות כאן בהשוואה לכל מי שכן.
