כל התקופה שהייתי באוניברסיטה קיבלתי את כל החבילה - הלוואות תחזוקה, מענקים, מלגות. ועד לאחרונה, זה לא נראה כמו עניין גדול. זה נראה כמו נתון.
היה מצופה שאם אתה מספיק טוב אתה תלך לאוניה ומענקי אחזקה היו חלק מהחבילה בהגעה לשם, אז אף אחד מעולם לא הרגיש נבוך לגבי זה. המון חברים שלי, ואני, הגישו בקשה למענקי אחזקה: אנשים מאזורים מוחלשים, או שגדלו במשפחות עם אחד ההורים או שניהם מתוך עבודה במשרה מלאה, או היכן שהם היו הראשונים ללכת לאוניברסיטה. הדברים האלה לא היו חשובים והם לא היו דרמטיים. זה לא היה דיוקן דיקנסי של עוני: אנשים שמקבלים מענקי תחזוקה לא מבררים קריקטורות של אוליבר או חבורות שלוקחים את כספי משלמי המסים. הם פשוט תלמידים רגילים.
עם הסרת תקרת העמלות ב-2010, התרבות הזו השתנתה מעט. פתאום העצה הייתה לא אם אתה חכם מספיק ללכת, אתה יכול ללכת לא משנה מה. במקום זאת, קרובי המשפחה הצעירים שלי התחילו לשמוע שעדיף לא ללכת ללידס או לניוקאסל או לבריסטול, כי למרות שהאוניברסיטאות האלה נהדרות, ללכת לאנגליה פירושו יותר כסף, כסף שלעולם לא תצליחו להחזיר, עדיף פשוט להישאר בבית ( שבו העמלות עדיין היו בסביבות 3,000 ליש'ט).
לחיים הא
זה נכון שאף אחד לא באמת מצפה שהוא יחזיר את הלוואת הסטודנטים שלו, וחוץ מהכרט הרם והרועש שמנופף מצווחי החברה באוניברסיטה, ברגע שאתה שם כולם די שוכחים מזה עד שהם מסיימים את הלימודים וזה מתחיל לצאת שכרם. מבחינה מעשית, מהבחינה שלכולם יש חובות כשהם עוזבים, השינוי ממענקי אחזקה להלוואות שצריך להחזיר הוא לא עניין ענק. הדבר החשוב הוא השינוי במנטליות.
אין יותר תרבות של אם אתה מספיק טוב, אתה תגיע לשם ויהי מה. במקום זאת, ההחלטה ללכת מבולבלת מהעובדה שזה אולי לא שווה את זה, שבאמת, אולי אתה לא שווה את זה.מה שמדאיג הוא לא העומס הכספי של החזר ההלוואה אלא המסר שמעבירה ביטול המענקים. מסר שהממשלה, ממשלה שהבטיחה תרזה מיי לפני שבועות ספורים, תהפוך את בריטניה למדינה שעובדת לא עבור מעטים מיוחסים, אלא עבור כל אחד מאיתנו, אין לו עניין לעזור לאנשים ממשפחות מעוטות יכולת להגיע לאוניברסיטה.
זוכר את הנאום של תרזה? זה היה הראשון שלה, זה שבו היא אמרה: אם אתה נער לבן ממעמד הפועלים, יש לך פחות סיכוי מכל אחד אחר בבריטניה ללכת לאוניברסיטה.
אם אתה בבית ספר ממלכתי, יש פחות סיכוי שתגיע למקצועות המובילים מאשר אם אתה חונך באופן פרטי.
אם אתה ממשפחת פועלים רגילה, החיים הרבה יותר קשים ממה שאנשים רבים בווסטמינסטר מבינים. יש לך עבודה אבל לא תמיד יש לך ביטחון תעסוקתי. יש לך בית משלך, אבל אתה דואג לשלם משכנתא. אתה יכול כמעט להסתדר אבל אתה דואג ליוקר המחיה והכנסת ילדיך לבית ספר טוב.
אם אתה אחד מהמשפחות האלה, אם אתה רק מנהל, אני רוצה לפנות אליך ישירות. כשמדובר בהזדמנויות, לא נשרש את היתרונות של מעטים ברי המזל.
אנחנו נעשה כל שביכולתנו כדי לעזור לכל אחד, לא משנה מה הרקע שלך, להגיע הכי רחוק שהכישרונות שלך יקחו אותך.
כן, זה לא נמשך זמן רב.
הנה הדבר החשוב: מענקי אחזקה לא היו כסף חינם. הם לא היו תוכנית לאפשר לתלמידים עניים יותר לעלות מדרגה, הם היו דרך ליישר את מגרש המשחקים.
קל לדמיין שבפער שיותירו מענקי האחזקה יחול עלייה במספר האנשים שקודם לכן היו זכאים להסתער על מלגות, למלגות, למשרות חלקיות כדי להשלים את הכנסתם תוך כדי הלימודים. זה אומר שבמקום ליישר את מגרש המשחקים, אנחנו מיישמים ברירה טבעית מוזרה בקרב תלמידי מעמד הפועלים, ומבטלים כל אחד מלבד הבודדים שיכולים למשוך את עצמם במגפיים שלהם.
סר פיטר למפל, יו'ר קרן סאטון וקרן החינוך לחינוך, גינה את ביטול המענק, מה שהותיר את בוגרי אנגליה עם 'החוב הגדול ביותר בעולם דובר האנגלית'.
הוא אמר: ביטול מענקי האחזקה פירושו שהבוגרים העניים ביותר מקבלים את העסקה הגרועה ביותר, עם חובות של למעלה מ-50,000 פאונד בסיום הלימודים. מקומם שהממשלה נפטרה ממענקי אחזקה. זה יקשה על הגדלת מספר הסטודנטים המוחלשים באוניברסיטאות הסלקטיביות ביותר ויציק להם בחובות אדירים.
עם פער הגישה באוניברסיטאות הללו עדיין רחב באופן בלתי מתקבל על הדעת, הממשלה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי להגביר את ההשתתפות, לא לצמצם אותה.
