'שרי החוץ הם או משעממים או מסוכנים'.
זה קו ששר החוץ לשעבר סר מלקולם ריפקינד אוהב להשתמש בו - בעיקר נגד בוריס ג'ונסון, לאור הערותיו של האחרון על סעודיה. אבל, בשיחה עם סר מלקולם, קשה להסכים איתו. הוא בהחלט לא מסוכן - והוא גם לא היה במהלך כהונתו הקצרה אך בעיקר השלווה כשר החוץ.
אבל גם הפוליטיקאי השמרני בן ה-70 לא משעמם. זה לא היה רק בוריס ג'ונסון שהיה קורבן לזעם של סר מלקולם מאז שעזב את הפרלמנט ב-2015. בשנה שעברה, בלי לדעת שהמיקרופון שלו היה בשידור חי, הוא נתפס אומר לקנת קלארק ש'לא אכפת לי מי מנצח בחירות מנהיגות שמרניות מופלות] כל עוד גוב מגיע למקום השלישי.״ אולי הוא כבר לא חבר פרלמנט, אבל זה לא אומר שריפקינד מתחמק ממחלוקת. להפך, למעשה.
סיטי מיל פוגש את סר מלקולם ריפקינד
הופעתו בוויכוח של האיחוד שהוא הוזמן לנאום בו, בנושא ההגמוניה האמריקאית, מעידה על כך. הוא מצהיר על עצמו כ'עצבני ומודאג' לגבי הנשיאות של דונלד טראמפ. המערב, בראשות אמריקה, היה 'ניצחוני' לאחר התמוטטות ברית המועצות. ובעיקר, הוא לא מפחד להכריז על חוסר האמון שלו ברוסיה ובסין. 'אפילו נשיא כמו טראמפ', הוא אומר, 'מדאיג פחות ממעצמה הגמונית כמו רוסיה'.
אבל סר מלקולם אינו דוקטרינר דוגמטי. למעשה, כשמדברים אליו מתקבלת התחושה החזקה מאוד שהוא אדם המונחה על ידי פרגמטיות ולא אידיאולוגיות גדולות - למעשה זיכרונותיו האחרונים נקראו 'כוח ופרגמטיזם', כותרת שמשמשת גם כתיאור תמציתי של הפוליטי שלו. קריירה. הוא אומר לי בתחושה ש'התקופות הכי מסוכנות בהיסטוריה של המאה העשרים... היו כשהם עלו לשלטון עם אידיאולוגיה מעובדת שלדעתם תוכל לפתור את כל בעיות העולם'.
כשמקשיבים לו, קשה שלא לדמיין שיש לו בראש כוכב טלוויזיה בגוון כתום מסוים שהפך לנשיא. אבל באופן מוזר ריפקינד לא חושב שטראמפ רואה את העולם דרך עדשת הדוגמה - במונחים של מדיניות חוץ, לפחות. כשאני שואל אותו אם הוא יכול לזהות עדיין 'דוקטרינת טראמפ' קוהרנטית, הוא עונה ש'הדבר היחיד שאין לו, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, הוא אידיאולוגיה. ובמובנים מסוימים אני נרגע מזה'.
לסר מלקולם, חוסר הניסיון היחסי של טראמפ בענייני חוץ יגרום ככל הנראה לכך שהוא יונהג על ידי גברים כמו הגנרל ג'יימס מאטיס (בחירתו של טראמפ לשר ההגנה) או רקס טילרסון (שר החוץ העתידי) - 'מוכשר מאוד'. אנשים', כדבריו. עם זאת, רגשותיו פחות חמים ביחס לדמויות אחרות בממשל של טראמפ, אותם הוא מתאר כ'כמה אנשים מפוקפקים מאוד'.
האם היית סומך על האיש הזה שיהיה מנהיג העולם החופשי?
למרות שהרקע של ריפקינד היה בענייני חוץ, הוא עדיין שומר על עניין רב בפוליטיקה פנימית. אחרי הכל, זה היה לו שקנת קלארק (במהלך אותה שיחה שהוזכרה לעיל) אמר שתרזה מיי היא 'אישה קשה לעזאזל'. אז האם הוא חושב שהמועמד הנכון הפך בסופו של דבר למנהיג השמרני? 'תרזה מיי הייתה ללא ספק האדם הטוב ביותר לקחת על עצמו את התפקיד הזה', הוא טוען - באופן לא מפתיע, בהתחשב בהשחתותיו הקאוסטיות של גוב וג'ונסון. הוא מרחיק לכת ומציע ש'כל אחד מהמועמדים האחרים היה רגע טראמפ שלנו'. הוא לא שם שמות, אבל ההקלה שלו שמיי ניצחה בסופו של דבר ברורה - 'תודה לאל שמבוגר לקח אחריות'.
הוא תומך ברקורד של ראש הממשלה בתפקיד עד כה - הוא מציין שהוא אומר 'במידה רבה' כמוה על אירופה, ומודה במצב הקשה שבו היא נמצאת מאז ההצבעה במשאל העם. אבל הוא מציין ש'נעשתה טעות גדולה בכך שלא אמר שההפעלה של סעיף 50... הייתה צריכה להידון לראשונה בפרלמנט.' עם זאת, בסך הכל, הוא נראה חיובי לגבי ראשות הממשלה של מיי עד כה, ומתאר אותה כ'די מרשימה'.
אבל האם הוא חושב שזה יוביל לשינוי בגורלם של השמרנים מצפון לחומת אדריאנוס? סר מלקולם הוא, אחרי הכל, הגזע הנדיר הזה - שמרני סקוטי. בעניין זה, כמו בהרבה דברים, הוא נשמע אופטימי זהיר. 'השמרנים הסקוטים הם כעת האופוזיציה העיקרית [בסקוטלנד]...יש לפחות 30-40% מהאנשים בסקוטלנד שרוצים מפלגת מרכז-ימין מתונה.' עם UKIP לרוב לא רלוונטי בסקוטלנד, הליב-דמים עדיין מתאוששים לאחר שלהם. התפרקות ב-2015, והעבודה של קורבין השסועה בפיצולים - ריפקינד מבטל אותם כ'בלתי ניתנים לבחירה' - הסיכויים של הטוריים בסקוטלנד נראים מזהירים. סר מלקולם שומר על שבחים מיוחדים לרות דוידסון, המנהיגה התורנית מצפון לגבול; היא 'מועמדת מאוד כריזמטית, מרשימה ומושכת'.
סר מלקולם נכנס לתנופת העניינים באיחוד. קרדיט: פרדי דייק
עם ארבעה עשורים של ניסיון פרלמנטרי, עיקר הדיון באיחוד הוא כובע ישן עבור סר מלקולם. למרות היותו ישר בהתנגדותו להצעה, הוא גאוני להפליא - בשלב מסוים אפילו החיוך הידוע לשמצה של פיטר היצ'נס. ריפקינד הוא נציג של זן של פוליטיקאים שכיום נעלם ברובו - מתונים פרגמטיים - שהאמינו בבניית קונצנזוס על חיזוק הפילוג.
כשמסתכלים על הטראמפים והלה פנס מחליפים אותם, קשה שלא להרגיש קצת נוסטלגי.
