לפני סוף השבוע הזה, לורד סוול היה נראה לך כעוד זקן עצוב שמנסה לרכך את מכת חוסר המשקל הפוליטי שלו על ידי תביעה של עד 300 פאונד בהוצאות עבור כמה דקות של עמדה פוליטית חסרת טעם בבית הלורדים מדי יום.
בהתחשב עד כמה זה קיום מעורר רחמים, מדוע החלטנו לתקוף פנסיונר מצמרר, די חסר חשיבות, על כך שצופר לכאורה שורות של קולה משדיה של עובדת מין? השערורייה הזו כביכול מעניינת בערך כמו בילוי לילי עם איאן דאנקן סמית'. כפי שרון וויזלי עשוי לומר, הציבור צריך לסדר את סדרי העדיפויות שלו.
נטילת סמים והעסקת זונות עשויות להיות בלתי חוקיות, אבל הן לא הופכות אותך לאדם רע. נטילת סמים נפוצה בחברה: היסודות של השירותים הפיננסיים שלנו מוצקים בקוקאין, וצעירים, לפי ה'טלגרף', מעשנים יותר סמים מכל דור אחר. אז אתה לא יכול להיות רציני אם אתה מציע שסבא קמצן אינו מוסרי על נחרת קולה ושכירת זונות. שמור את הכעס שלך עבור פדופילים ורוצחים.
אתה יכול להאשים אותו?
פוליטיקאים אף פעם לא יכולים לעשות את זה נכון. אד מיליבנד התמודד עם הערות נכזבות חוזרות ונשנות על הופעתו התפלה, החנונית והמפרגנת במספרים, כשההתמקדות הנלהבת הזו בהתנהגותו הציבורית המוזרה הגיעה בסופו של דבר לשיא עם כריך בייקון. לקראת הבחירות, היית מניח שמנהיג פוליטי שהיה שיכור גזעני עם תוספת ניקוטין מושך יותר את הציבור מאשר ליברל חסר פנים וחסר השראה.
קח את בוריס ג'ונסון, תלמיד חביב אם אתה מאמין לאקונומיסט. הוא הרוויח יותר כסף מהקריירה הפוליטית המקיאוולית שלו מאשר סוול ויש לו יותר כוח בקצות האצבעות השמנוניות שלו. בוג'ו הוא לא רק נואף סדרתי, אלא באמצע שנות ה-2000 הוא השווה נישואים הומוסקסואלים לכלבים שנישאים לגברים ותועד בקלטת קושר קשר כדי לעזור לבן זוג לאתר עיתונאי כדי שיוכל להכות אותו.
בעוד שהעבירות החמורות הרבה יותר מתעלמות, לורד סוול נתלה לייבוש על ידי העיתונות. קל לצייר אותו כשרץ זקן חסר קסם, שהשתמש בהוצאותיו כדי לנחר שורות משדיה של עובדת מין. יש הרבה יותר דברים מרושעים להתייחס אליהם בבוז, בין אם זה עוני בילדים, שחיקה סתמית של חוק זכויות האדם, קיצוצים במגזר הציבורי או המלחמה בסמים.
להאדים בפנים על אדם טיפש אחד, בניגוד לשחיתות מוסדית, זה קל ואינו דורש מאמץ אינטלקטואלי. בין אם מדובר בחברי פרלמנט שתובעים הוצאות עבור בריכות ברווזים וניקוי חפירים, או רשתות חברות רב-לאומיות הנמנעות ממס, אנחנו אוהבים לתקוף את מה שלא משמעותי. אולם לורד סוול אינו חסר חשיבות, ורק מתוך בורות לא שמעתם עליו. באמצע שנות ה-90, הוא היה גורם מרכזי בהעברת סמכויות לסקוטלנד והיה חבר פעיל בבית הלורדים - והפך ליושב ראש הוועדות ב-2012.
יש כמובן הרבה חרא קדושה צדקנית שיחשבו שאני אדם מוסרי חזק - אני אף פעם לא אתנהג ככה ואני מקווה שהטורים יבחרו לחתוך אותם, לא המגזר הציבורי. כי אם יינתן לי המניע וההזדמנות להתמכר למסיבות סמים בגיל 70 כנראה הייתי עושה זאת - ובואו נודה בזה, גם אתה היית.
אם הייתם טורחים לצפות בסרטון של לורד סוול במקום רק לקרוא את הכותרות, הייתם שומעים את מלמולו של זקן עצוב, שנואש להעריץ אותו. ברור שהוא רצה שעובדי המין הללו יראו בו את הנוער הנהנתני שהיה בשיא כושרו, לא את האקדמיה לשעבר המקומטת והדביקה מאברדין שהוא עכשיו. הוא רצה להיראות חשוב, בטענה שהוא מקורב לטוני ושהוא לבדו ידע שהסיבה היחידה להתערבות בעיראק היא האהבה ששומרה בלייר לג'ורג' בוש.
הוא בחור שעבד כל חייו ולא מצא דבר בסוף זה מלבד שעמום, זקנה ומוות מתקרב. בנסיבות אלה, אתה יכול להבין מדוע הוא עשוי לחלום על המוני מעריצות מעריצות ולכבד אותו על כך שהרים שתי אצבעות מוכתמות באבקה למשטרה.
