סטודנט לאמנות הולנדית יצר סדרת תמונות עוצמתית שמראה איך זה באמת לחיות עם דיכאון.
לורה אושפזה בשל הפרעות אכילה, חרדה ודיכאון
סדרת התמונות שלה בשחור-לבן מראה איך באמת נראים החיים במחלקה פסיכיאטרית
לורה הוספס בת ה-21, מחרונינגן שבהולנד החלה את הפרויקט שלה כשהיא בבית החולים, שם היא מתגוררת עד היום, לאחר ניסיון התאבדות.
היא אמרה: עד לפני כמה חודשים היה לי חלום והחלום הזה היה לעשות תערוכות וספרי צילום עם הפורטרטים העצמיים שעשיתי. החלום הזה נדחק ממני באכזריות כשהגעתי לבית החולים לאחר שניסיתי להתאבד.
בת ה-21 סיפרה שהצילום שלה עזר לה לבטא את רגשותיה
הסדרה זכתה כעת להערכה עולמית
למרות הסביבה העגומה שלה לורה, שלומדת צילום באמסטרדם, אילצה את עצמה להמשיך לצלם דיוקנאות עצמיים בזמן האשפוז, והשתמשה בניסיון כדי ליצור את הפרויקט שלה, שנראה כעת ברחבי העולם.
לורה אמרה: אני לא גאה בניסיון ההתאבדות שלי, אבל זה גרם לי לאהוב את מי שאני היום ואני רוצה להראות את החלק האמיתי הזה בי. פשוט הרגשתי צורך 'לשרוד' את התקופה הנוראה.
הצילום נתן לי הרגשה כזו של הקלה. יכולתי לבכות, לכעוס, להיות מבועת וכל מה שמסביב לרגשות שלא הצלחתי להראות בחיים האמיתיים. על ידי שיתוף התמונות, המשפחה והחברים שלי יכלו לראות איך אני מרגיש.
כמובן שהיה מאוד קשה לראות אותי מתקשה, אבל לפחות ידעו איך אני מרגישה. הצלחתי להיות אני והרגשתי פחות בודד בגלל זה.
לורה עדיין חיה בבית החולים היום
היא אומרת שצילום התמונות גרם לה להרגיש פחות בודדה
הסדרה של לורה, שנקראת UCP-UMCG על שם היחידה הפסיכיאטרית בה היא מתגוררת, היא מבט חד על המאבקים שלה עם חרדה ודיכאון. הסדרה, המציגה את המתרחש מאחורי דלתיים סגורות במחלקות הפסיכיאטריות, זיכתה את לורה במקום ברשימת 50 הצלמים המתעוררים הטובים ביותר של LensCulture לשנת 2015 בפרסי LensCulture Emerging Talent.
בתיאור הסדרה היא אומרת: הפרויקט שלי הוא מבחר רחב מאוד של תמונות על ילדה, אני, שנמצאת על סף מוות. הרגשות שחוויתי בבית החולים היו מאוד מציפים ועזים ואני מרגישה שאפשר לראות את זה בתמונות.
במקור יצרתי את הפרויקט רק עבור עצמי והצורך שלי להביע את עצמי. אבל אחרי ששיתפתי אותם גיליתי שאני גם מרגיש קצת מרד בעובדה שאנשים רבים מראים רק את הדברים המושלמים בחייהם בפייסבוק או במדיה חברתית אחרת. אני רוצה להראות שמותר גם לסיפורים קשים ולעורר אנשים אחרים לשתף את האלמנטים הפחות מושלמים של חייהם. אני מקווה שהם גם יזכו באהבה ותמיכה בחזרה וירגישו שוב פחות בודדים.
'הסדרה עוסקת בילדה, אני, על סף מוות'
הפרויקט נקרא על שם היחידה הפסיכיאטרית שבה מתגוררת לורה
'הדבר הכי חשוב שאני רוצה להגיד זה שאני לא משוגע'
בת ה-21 כבר לא מאושפזת ביחידה הפסיכיאטרית שלה, שם אושפזה במקור בגלל חרדה, דיכאון והפרעות אכילה, ויכולה לישון בבית, אבל עדיין חייבת להופיע כל יום. אבל היא מסבירה: אני צריכה קצב להתחיל איתו את היום, כי אחרת אני עדיין לא יכולה לקום מהמיטה כשלוח הזמנים היומי שלי לא מלא.
הדבר הכי חשוב שאני רוצה לומר הוא שאני לא משוגע. אף אחד שמגיע לבית חולים לא משוגע. דיכאון יכול להתגבר על כולם וזה מרגיש נורא לאבד לאט לאט שליטה על ההתנהגות שלך. תחשוב על זה וחשוב על האנשים סביבך שאינם מסוגלים ליצור איתך קשר, בגלל הבעיות הנפשיות שלהם.
הם לא בוחרים להיות במצב הזה ולא בוחרים להיות לא מסוגלים ליצור קשר רב עם האנשים סביבם. שלח להם אהבה ותן להם לדעת שאתה חושב עליהם. זה המסר הכי אסירי שמאושפז יכול לקבל.
