תמיד הייתי אדם יוצא דופן ומבעבע להפליא, לפעמים עד כדי כך שאני מציף את הסובבים אותי. מעולם לא היה לי אי נוחות מול קהל גדול, או אנשים שאני לא מכיר. להתנהל בנוחות במצבים חברתיים גדולים תמיד בא לי באופן טבעי.
אף אחד לעולם לא יאמין לי כשאני אומר שאני בעצם מופנם כשזה מגיע למשהו אחר מלבד האינטראקציות הבסיסיות על פני השטח, אבל זו האמת.
באמת הבנתי שההתנהגות שלי דומה יותר לזו של מופנם אחרי השנה השנייה שלי בקולג'.
כשגדלתי, תמיד הייתי אחד שיש לי רק כמה חברים קרובים - 2 או 3. מעולם לא הרגשתי צורך להיות חבר בקבוצות חברים גדולות. שמחתי רק שיש לי חבר הכי טוב לבלות איתו את כל זמני כשלא הייתי עם המשפחה שלי.
תמיד הייתי קרוב להפליא עם המשפחה שלי, שכן התברכתי בשני הורים אוהבים, ואח שהיה החבר הכי טוב שלי מאז שהיינו צעירים מאוד. נהניתי לבלות איתם, אפילו יותר מאשר עם החברים שלי.
למדתי בבתי ספר פרטיים עד חטיבת הביניים, אז עברתי למערכת החינוך הציבורית. מיד הרגשתי לא במקום היום הראשון שלי בכיתה ז', כי נראה היה שלכל אחד יש קבוצה גדולה של חברים שהם מכירים מאז שהם היו קטנים. למזלי, מצאתי ארבע בנות שהיו מוכנות לאמץ אותי לקבוצה שלהן. ארבע הבנות האלה בסופו של דבר היו החברות הכי קרובות שלי לאורך כל חטיבת הביניים והתיכון. עכשיו, בתור זוטר בקולג', אני עדיין מחשיב שניים מהם לחברים הכי טובים שלי.
הסתפקתי בהרכב החברתי של התיכון - ארבעת החברים הכי טובים שלי וקומץ מכרים שרכשתי במחלקה לתיאטרון. ואז הגיעה המכללה ועברתי לאוניברסיטה שבה לא הכרתי כמעט אף אחד. היה לי קשה מאוד להשיג חברים קרובים, מכיוון שתהליך ההתחלה מחדש עם אנשים חדשים נראה כמו משימה מכריעה. אף פעם לא באמת חגגתי או שתיתי לפני כן, מה שקשה מאוד להיות מעורב בסצנה החברתית באוניברסיטה שלי שסבבה סביב מסיבות אחים גדולות.
מאז שאני לומד באוניברסיטה במדינה, הלכתי הביתה כמעט בכל סוף שבוע. הייתי צריך להיות בבית כדי להרגיש תחושת ביטחון שלא הרגשתי בקולג'. הייתי בודד, מה שגרם לי להתאהב בבחור הראשון שהכרתי. הקשר היה מתיש וקשה. מצאתי את עצמי כמהה לבת לוויה נשית לדבר איתה.
פניתי לחיים היוונים, ובסופו של דבר הצטרפתי לחברה בסמסטר השני של השנה הראשונה שלי. בהתחלה אהבתי את זה - תמיד יש לי בית מלא בבנות ללכת אליו, אירועים חברתיים שמילאו את היומן ויותר מדי קשרים כדי לדעת מה לעשות איתם. כל מי שפגשתי בסמסטר הראשון הופתע להפליא מההחלטה שלי. לא דמיינתי אותך כנערת חברותא, הייתה ההערה הנפוצה ביותר ששמעתי. הייתי מבולבל מה המשמעות של זה, אבל באמת לא חשבתי על זה כלום באותו זמן.
גרתי בבית החברותא כל השנה השנייה שלי בקולג', וכאן התחלתי להרגיש מאוד לא במקום. אינטראקציות כפויות הפכו לנורמה מכיוון שציפו ממני להסתדר עם 200 בנות, כולל רבות שאין לי שום דבר במשותף איתן.
כל סוף שבוע הביא שניים או שלושה לילות רצופים של מסיבות, והערבים הרגילים שלי של בדידות וספר טוב נעלמו מזמן. המסיבות היחידות שבאמת נהניתי בהן היו אלה שכללו ריקודים, אז הייתה לי פעילות להעביר את הזמן ולהימנע משיחות משעממות עם אקראיות שיכורות.
הרגשתי אבוד, כאילו הייתי אאוטסיידר אפילו כחבר בארגון גדול. השתוקקתי לשקט ולזמן לעצמי. התיידדתי טוב עם קבוצת בנות, אבל אף פעם לא היה לי נוח לגמרי להיפתח אליהן ברבדים עמוקים יותר, ולכן נחשב לי חשאי.
כשהשנה השנייה שלי בקולג' הסתיימה, הבנתי שהחברה לא הייתה המקום הנכון עבורי.
הרגשתי נאלצת להתאים את עצמי לנורמות החברתיות של חווית הקולג', לשים את עצמי במצבים שידעתי שהם לא נאמנים לעצמי, אבל רציתי נואשות להרגיש שאני חלק מהסצנה החברתית.
קשה לי מאוד לסמוך, ולכן הופך את הפתיחה לתהליך מאוד מפרך. אני מעדיף שיהיו לי זוג חברים קרובים שאוכל לסמוך עליהם ולבלות איתם זמן. אין לי רצון לחבק מעגל חברתי גדול, ובהתחלה הרגשתי לא בסדר שהרגשתי ככה, אבל עכשיו למדתי לקבל את זה ולהרגיש בנוח עם ההחלטה שלי.
אני כן נהנה לצאת ולחגוג, אבל במידה. יש לילות שאני מעדיף להירגע עם ספר טוב מאשר לצאת. וזה בסדר. אני עדיין אותו אדם יוצא שתמיד הייתי - אני יכול להסתדר עם כל אחד. אבל הפסקתי להכריח את עצמי לנסות להתחבר לאנשים שאני לא ממש אוהב, ולעולם לא אעשה זאת.
אני אולי לא מתאים להתנהגויות החברתיות הנפוצות של סטודנט, אבל אני מרוצה מזה. אני מרגיש כאילו האיכות של הסובבים אותך תמיד תהיה חשובה יותר מהכמות. האנשים המעטים שאני בוחר עכשיו להקיף את עצמי איתם הם אלה שאני באמת מחבב, לא רק אלה שחולקים את הקשר השטחי של מסיבה. אני לא חייבת להיות נערת הכל - המוחצנת הקיצונית. זה מקובל לחלוטין להיות רק אני.
